ר"ן על חולין ב׳

« ר"ן על חולין א׳ ע״ב ר"ן על חולין ג׳ ע״א »

1 מַתְנִי׳ הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ אֶת שְׁחִיטָתָן. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן – שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה.

2 גְּמָ׳ ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״ – לְכַתְּחִלָּה, ״וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה״ – דִּיעֲבַד!

3 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: וְכֹל ״הַכֹּל״ לְכַתְּחִלָּה הוּא? אֶלָּא מֵעַתָּה: הַכֹּל מְמִירִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים – הָכִי נָמֵי דִּלְכַתְּחִלָּה הוּא? וְהָא כְּתִיב: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב״!

4 הָתָם, כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא: לֹא שֶׁהָאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר – מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

5 אֶלָּא הַכֹּל מַעֲרִיכִין וְנֶעֱרָכִין, נוֹדְרִין וְנִידָּרִין, הָכִי נָמֵי דִּלְכַתְּחִלָּה? וְהָא כְּתִיב: ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״!

6 וּכְתִיב: ״טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם״, וְתַנְיָא: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כׇּל עִיקָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה נוֹדֵר וּמְשַׁלֵּם. וַאֲפִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה לָא קָאָמַר אֶלָּא בְּאוֹמֵר ״הֲרֵי זוֹ״,

7 אֲבָל אָמַר ״הֲרֵי עָלַי״ – לֹא.

8 וְכֹל ״הַכֹּל״ לָאו לְכַתְּחִלָּה הוּא? אֶלָּא ״הַכֹּל חַיָּיבִים בְּסוּכָּה״, ״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית״, הָכִי נָמֵי דְּלָאו לְכַתְּחִלָּה?

9 חַיָּיבִין – לָא קָאָמֵינָא. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״הַכֹּל סוֹמְכִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים״ – הָכִי נָמֵי דְּלָאו לְכַתְּחִלָּה? וְהָא כְּתִיב: ״וְסָמַךְ יָדוֹ … וְנִרְצָה״!

10 אִין, אִיכָּא ״הַכֹּל״ לְכַתְּחִלָּה, וְאִיכָּא ״הַכֹּל״ דִּיעֲבַד. אֶלָּא ״הַכֹּל״ דְּהָכָא, מִמַּאי דִּלְכַתְּחִלָּה הוּא דְּתִקְשֵׁי לָךְ? דִּלְמָא דִּיעֲבַד הוּא, וְלָא תִּקְשֵׁי לָךְ.

11 אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא ״שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה״ קַשְׁיָא לִי, מִדְּקָתָנֵי שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה דִּיעֲבַד, מִכְּלָל דְּ״הַכֹּל״ לְכַתְּחִלָּה הוּא, דְּאִי דִּיעֲבַד – תַּרְתֵּי דִּיעֲבַד לְמָה לִי?

12 אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ טָמֵא בְּחוּלִּין. טָמֵא בְּחוּלִּין מַאי לְמֵימְרָא? בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ, וְקָסָבַר: חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ.

13 כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? מֵבִיא סַכִּין אֲרוּכָּה וְשׁוֹחֵט בָּהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגַּע בַּבָּשָׂר.

14 וּבְמוּקְדָּשִׁים לֹא יִשְׁחוֹט, שֶׁמָּא יִגַּע בַּבָּשָׂר, וְאִם שָׁחַט וְאוֹמֵר ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נָגַעְתִּי״ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

15 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ בְּחוּלִּין גְּרֵידֵי, דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ.

16 וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ, אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אַטָּמֵא בְּחוּלִּין – הָא אָמְרַתְּ: לְכַתְּחִלָּה נָמֵי שָׁחֵיט!

17 וְאֶלָּא, אַטָּמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים – בְּ״בָרִי לִי״ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן דִּנְשַׁיְּילֵיהּ.

18 הַאי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים, מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא: כׇּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ – שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בְּזָרִים, בְּנָשִׁים, וּבַעֲבָדִים, וּבִטְמֵאִים, וַאֲפִילּוּ בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִין נוֹגְעִין בַּבָּשָׂר.

19 הָכָא עִיקָּר. הָתָם, אַיְּידֵי דִּתְנָא שְׁאָר פְּסוּלִין – תְּנָא נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָתָם עִיקָּר, דִּבְקָדָשִׁים קָאֵי. הָכָא, אַיְּידֵי דִּתְנָא טָמֵא בְּחוּלִּין – תָּנֵי נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים.

20 הַאי טָמֵא, דְּאִיטַּמָּא בְּמַאי? אִילֵּימָא דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת, ״בַּחֲלַל חֶרֶב״ אָמַר רַחֲמָנָא,

פירוש ר"ן על חולין ב׳

1 מנקר. נוקב:

2 שמא במקום נקב. של נחש נקב ואסור משום סכנת נפשות:

3 גרסי' בגמרא דף ח. אמר רבי זירא ליבן סכין. כלומר באור ושחט בה שחיטתו כשרה דחידודה קודם לליבונה. כלומר דלא אמרינן שריפה היא זאת ולא שחיטה לפי שחדודה מקדים וממהר לחתוך קודם שיכוו הסימנים מן האור:

4 ומקשינן והא איכא צדדין. כלומר דנהי דחדודה קודם וחותך מכל מקום צדדי הסכין שורפין את הסימנין ומיטרפה בהכי דושט נקובתו במשהו ושריפה הרי היא כנקב:

5 ומתרצינן דבית השחיטה מרווח רווח. ואין צדדי הסכין שורפין את הסימנין. ומהא שמעינן שאם נכוה הושט או ניקב כנגד מה שנשחט ממט קודם גמר שחיטה שנאסרת בכך דאם לא כן מאי קא מקשינן והא איכא צדדין והרי אינן נכוין אלא כנגד מה שנשחט אלא ש"מ כדכתיבנא. והא דרבי זירא לא כתבה הרב אלפסי ז"ל בהלכות משמע דסבירא ליה דלא קיימא לן כוותיה מדאמרינן לקמן בפרקין דף יז: צריכה בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא רב יימר אומר אבשרא ואטופרא צריכה ואתלת רוחתא לא צריכה מדרבי זירא דבית שחיטה מרווח רווח אלמא דאם איתא לדרבי זירא איתא נמי לרב יימר ומדלא קי"ל כרב יימר דהא אסיקנא דצריכה בדיקה נמי אתלת רוחתא שמע מינה דליתא לרבי זירא ואע"פ שאפשר לחלוק ולומר דלא דמי דאע"ג דבית השחיטה מרווח רווח עד שאין הסימנין נכווין מחמת חום הסכין אפשר דלא רווח כל כך שלא תהא מורשא של סכין שיוצאה ומתפשטת חוץ לסכין נאחזת בצידי בית השחיטה וקורעתן אע"פ שכותלי בית השחיטה מתרחקין לכאן ולכאן אלא אילו היה הדבר כן היו אומרים בפירוש בגמרא דלא דמיא אבל וכן הר"מ במז"ל פסק דלא כרבי זירא בפ"א מהלכות שחיטה והראב"ד ז"ל תירץ דע"כ לא קאמר רבי זירא אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא ומשום הכי אסיקנא דלכתחלה צריכה בדיקה אתלת רוחתא ורב יימר הוא שהיה לומד לכתחלה מדיעבד דרבי זירא ואנן לא סבירא לן כוותיה:

6 גרסי' תו בגמ' דף ח. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של עבודת כוכבים כלומר שנשתמש בה לקרבנות עבודת כוכבים אסורה בהנאה כדאמרינן במס' עבודה זרה דף נא: אבד תאבדון את כל המקומות בכלים שנשתמשו בהם לעבודת כוכבים הכתוב מדבר:

7 מותר לשחוט בה דמקלקל הוא. כלומר שאין זה הנאה שבחייה מרובים דמיה מלאחר שחיטה שבחייה היא מיוחדת לשלשה דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה:

8 ואסור לחתוך בה בשר. דמתקן הוא דכיון דשחטה להכי קיימא:

9 אמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת. דבכה"ג הוי מתקן והוי הנאה שאם לא ישחוט תמות:

10 ופעמים שמחתך מותר באטמי דקיימן לקורבנא. כגון נתחים טובים ירך וכתף שהיה מקיימן לדורון לאדם חשוב דבכה"ג כי חתיך להו הוי מקלקל:

11 ומקשינן ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא. כלומר דאע"ג דמקלקל הוא אסור לחתוך בה משום שמנונית דאיסורא דנבלות שנבלע בסכין:

12 ומפרקינן כגון שליבנה באור דמשום שמנונית ליכא. ומקשו הכא היכי אמרינן מותר לשחוט בה מקלקל הוא והא אמרינן בפסח שני בסוף פרק אלו דברים דף עג. השוחט בשבת חטאת בחוץ לעבודת כוכבים חייב שלש חטאות ופרכינן מאי תקן תקן להוציאה מידי אבר מן החי אלמא שוחט מתקן הוא והכא חשבינן ליה מקלקל. איכא למימר לא דמי דגבי שבת במלאכת מחשבת תליא מילתא וכיון דאיתעבידא מחשבתו ובמה שחשב איכא תיקון קצת חייב אבל לגבי עבודת כוכבים בהנאה תליא מילתא וכיון שהפסדו מרובה משכרו אינו נהנה וכדאמרינן בעבודה זרה דף מח: מה שמשביח בדמיה בנביה פוגם בצל:

13 ודאמרינן אסור לחתוך בה בשר מתקן הוא ה"ה דאפי' חתך ממנו אסור דהא מתהני מע"ז אלא משום דאמרינן ברישא מותר לשחוט דעדיפא ליה לאשמעינן כחא דהתירא בלכתחלה נקט סיפא נמי לישנא דלכתחלה ומיהו בהולכת הנאה לים המלח סגי דקי"ל כרבי אליעזר דאמר בפרק כל הצלמים דף מט: גבי אשרה אפה בו את הפת יוליך הנאה לים המלח ואיפסקא התם בגמרא הלכתא כוותיה. ואיכא למידק אשמעתין דמדאמרינן הכא כגון שליבנה באור משמע דסכין אסורה בעיא ליבון והכי נמי משמע בתוספתא דעבודת כוכבים דגרסינן התם הסכינין והשפודין והאסכלאות מלבנן באור והן טהורין ואילו בפרק כל שעה דף ל: משמע דבהגעלה בעלמא סגי להו וכדגרסינן התם והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון תירץ ר"ת ז"ל דהכא בסכינים גדולים שדרך בני אדם להשתמש בהם לפעמים ע"י האור כעין שפודין ומש"ה בעו ליבון שכל שתשמישו ע"י האור אינו יוצא מידי דפיו אלא ע"י האור ובפרק כל שעה מיירי בסכינין קטנים שאין משתמשין בהן באור והכי משמע בירושלמי דגרסי' התם ר' בא בשם רב יהודה הדא דתימא בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון והליבון צריך שיהו ניצוצות ניתזין ממנה אבל רש"י ז"ל כתב בתשובה דלא שנא גדולה ולא שנא קטנה בהגעלה סגי לה ובודאי דהכי משמע דהא ההיא תוספתא דעבודת כוכבים מייתינא לה בסוף מכילתין דעבודה זרה דף עה: ולא הזכירו בה סכינין כלל משמע דלדידן ההיא ברייתא משבשתא היא ולית בה סכינין ועוד דאם איתא דסכין גדולה צריכה ליבון כי אמרינן בפרק כל שעה דף ל: מעייל קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא ובתר הכי פסקינן התם והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון הוי לן לפרושי ולמימר דבגדולה צריכה ליבון אלא ודאי מדפסקינן סתמא שמע מינה דאפילו גדולה בהגעלה סגי להו והא דאמרינן הכא כגון שליבנה באור לרווחא דמילתא קאמרינן הכי שלא ללמד על דיני ההגעלות באו כאן ולפיכך תפש לו דרך קצרה לומר שטיהר אותה טהרה גמורה:

14 איתמר השוחט בסכין של עובדי כוכבים רב אמר קולף. כלומר קולף בית השחיטה מפני שבלעה שמנונית הסכין:

15 רבה בר בר חנה אמר מדיח. מדיח את בית השחיטה במים ומקשו הכא לרב למה קולף דהא קי"ל דסתם כליהן של עובדי כוכבים אינן בני יומן וכדמוכח בעבודת כוכבים דף לח: מדשרינן שמן וכוספן של עובדי כוכבים וכיון שכן הוה ליה נותן טעם לפגם וקי"ל כמאן דאמר שם סח: מותר תירצו בזה דאע"ג דסתם כליהן של עובדי כוכבים אינן בני יומן הני מילי בשאר כלים אבל סכין מתוך שתשמישו תדיר חוששין לבן יומו ואין זו סברא מחוורת וכמו שכתבתי בפרק אין מעמידין בס"ד. אלא היינו טעמא דסכין מפני שדרכו להשתמש בו בלא הדחה חיישינן לשמנונית שטוח על פניו וכי אמרינן דכלי שאינו בן יומו הוי נותן טעם לפגם היינו דוקא באיסור הבלוע לפי שהוא נפגם בדפני הכלי אבל איסור שהוא בעין אפילו אינו בן יומו ודאי לא פגים ותדע לך דסכין חוששין לו למה שטוח על פניו מדאמרינן בפרק כל הבשר דף קיא: צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח אלמא חוששין לממשות של בשר שעל פני הסכין דאי לא הוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דשרי למיכליה בכותחא וכמו שאמרו שם דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח ואם תאמר והא אמרינן בפרק אין מעמידין דף לט. גבי חלתית דאיסוריה משום דמפסקי ליה בסכינא דארמאי ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר חורפא דחלתיתא מחליא ליה אלמא אי לאו חורפא דחלתיתא איסורו של סכין של עובדי כוכבים נותן טעם לפגם הוא. תירץ הרב רבי יונה ז"ל דהתם מיירי בחנוני שדרכו לקנח כליו כדי לעשות מלאכתו בנקיות הילכך אי לאו חורפא דחלתיתא שרי שהרי אין איסור נשאר על פניו ומה שבלוע בו הוי נותן טעם לפגם ושרי. ואחרים פירשו שכשאמרו כאן קולף. בסכין שהוא בן יומו בידוע אלא שלא פירשו משום דלמ"ד נותן טעם לפגם אסור אפילו אינו בן יומו ולפיכך תירצו הדבר סתם. מיהו לדידן דקי"ל נ"ט לפגם מותר לא מצרכינן קליפה אלא בסכין שהוא בן יומו בידוע:

16 ומקשו תו הכא לרבה בר בר חנה דאמר מדיח תיפוק ליה דבלאו הכי נמי הדחה בעי דהא צריך הוא להדיחו מידי דמו וכדאמרינן בפרק כל הבשר דף קיג. אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה ומדיחו יפה יפה ואיתמר רב הונא אמר מולח ומדיח במתני' תנא מדיח ומולח ומדיח ולא פליגי הא דחלליה בי טבחא הא דלא חלליה בי טבחא. יש מי שתירץ דהתם לקדרה מיירי אבל לצלי לא בעי הדחה ואתא רבה בר בר חנה למימר דמשום גיעולו של סכין זה צריך הדחה אפי' לצלי אבל הרמב"ן הרשב"א ז"ל כתב דמסתברא דאפילו לצלי נמי אמרו דבעי הדחה לפי שדם שעל פני הבשר אינו הולך ע"י האש אדרבה נקרש הוא ומתיבש ונשאר על הבשר והרב ר' יונה ז"ל תירץ דאי משום דם בשפשוף במים עד שיצאו המים בלא מראה דם סגי אבל השתא משום שמנונית הסכין של איסור בעיא שפשוף גדול כדי שיסור ממנו שומן הסכין שנדבק בו באומד הדעת. ובשם הראב"ד ז"ל הקשו לרבה היכי סגי ליה בהדחה תבעי גרידה וכענין שאמרו חולין דף קיב. בקישות ואבטיח שחתכו בסכין דגריד לה לבי פסקי תירץ הרב רבינו יונה ז"ל דגרידה דהתם במקום הדחה קיימא דמשום דלא מהניא הדחה לדבר לח דאדרבה כל אימת דמדיח מבליע בו האיסור אמרו שאין לו תקנה עד שיגרוד מקום החתך אבל בדבר שאינו לח ושיוסר חלב הנדבק בו בהדחה כמו בשר בהדחה סגי ליה:

17 ואמרי' בגמ' דף ח: לימא קסבר רב בית השחיטה רותח ורבב"ח סבר בית השחיטה צונן ואמרינן דכולי עלמא בית השחיטה רותח ומש"ה רב דאמר קולף שפיר ומ"ד מדיח סבר איידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי ואיכא לישנא אחרינא בגמרא דכ"ע בית השחיטה צונן מ"ד מדיח שפיר דאע"ג דקי"ל בסוף ע"ז דף עו: דסכין לחתוך בו צונן בעי שיפה או נעיצה בקרקע עשר פעמים היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד בהדחה סגי ורב דאמר קולף משום דאגב דוחקא דסכינא בלעי סימנין. ולענין פסק הלכה פסק הרב אלפסי ז"ל כרבה בב"ח דאמר מדחי ולא משום דבית השחיטה צונן דהא אמרינן בפרק כל הבשר דף קיא: סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח מדקאמרינן אסור סתמא משמע עד שיכשיר הכשר גדול כהכשרו של כלי שבלע ברותחין דדכוותה נמי אמרינן התם קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח ושמואל לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח אלמא כל היכא דאיתמר אסור סתם משום שהוא רותח הוא הלכך מדאמרינן סתמא סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח ש"מ דבית שחיטה רותח אלא דהא דקי"ל מדיח משום דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי וכן פסק הר"מ במז"ל בפי"ז מהלכות מאכלות אסורות. ואיכא מאן דפסק כרב לחומרא וכן דעת רש"י ז"ל:

18 סכין ששחט בה טרפה. שבא לשחוט בה:

19 והילכתא אפילו בצונן. והכי איפסיק בהדיא בגמ' ואפ"ה איכא למימר דקי"ל כמ"ד בשוחט בסכין של עובדי כוכבים קולף לפי שהסימנין רכין וקלין לבלוע איסורו של סכין אבל הסכין קשה הוא מלבלוע שמנוניתא של טרפה וכן כתב רש"י ז"ל:

20 מכפרה בבליתא דפרסא. מקנחו בחתיכת בגד ישן של וילון שהוא קשה. ואיכא למידק והיכי סגי בהדחה או בקינוח והא תנן הסכין שפה והיא טהורה ואמרינן בסוף ע"ז דף עו: דלחתוך בה צונן קאמר תירץ רבינו תם דשאני התם דבלעה סכין מרותח גמור ואיכא מאן דאמר דשאני הכא שלא בלעה מן האיסור אלא פעם אחת:

21 הטבח צריך שיהיו לו שלשה סכינים אחת ששוחט בה. פירש"י ז"ל שלא יחתוך בה ד"א שלא תפגם ופעמים שיבא לידי איסור שישחוט בלא בדיקה. והקשו עליו דהא ודאי כל שעה ששוחט צריך לבדוק ואין לו לסמוך בשחיטה זו בבדיקת סכין שבדק בשחיטה אחרת שהרי עשוי לפגום מעצמו וכיון שכן למה הוא צריך ליחד סכין אם בדק ומצא סכין כשר מוטב ואם לאו הרי היא אסורה. לכך פירשו דהיינו טעמא דבעינן שלא יחתוך בשר בסכין ששחט בה משום דם שעל פניו וכן נמי בעינן שתהא סכין מיוחדת לחתוך בו חלבים מפני שמנונית שעל פני הסכין דאע"ג דצונן בצונן הוא ובהדחה סגי וכי מלח ליה לבשר ודאי מדיחו דהא קי"ל בפ' כל הבשר שם מדיח ומולח ומדיח הא אמרינן דהיינו היכא דלא חלליה בי טבחא אבל חלליה בי טבחא לא צריך והכא נמי זמנין דבתר דחלליה טבחא מחתך בה הבשר ואיכא משום דם או משום חלב:

22 ונתקין ליה חדא ונחתוך בה בשר ואח"כ נחתוך בה חלבים. כלומר דאע"ג דבתר הכי צריך לחתוך בה בשר התם בשעתא אחריתא מסתמא לא משתמש בה אלא בהדחה אבל בשעה שמשתמש בה לאו אדעתיה להדיח בין בשר לחלב:

23 ופרכינן בגמ' השתא נמי מחלפי ליה. ומתרצינן כיון דאצרכיניה תרתי אית ליה היכרא. ופירש"י ז"ל עושה בהן סימנין ויש שלמדו מכאן שהמנקר בשר צריך ב' סכינין אחד לחתוך בו בשר ואחד לחתוך בו חלב ואינו נראה שא"כ אין לדבר סוף שאותו של בשר כיון שהתחיל לחתוך במקום החלב אסור מיד אלא ודאי לא צריך והכא שאני שהוא חותך חלב גמור סמוך לשחיטה שהוא חם אבל נהגו שהמנקר נותן בגדו על ירכו וכל שעה שנוגע בחלב מקנחו בבגד:

24 גזרה שמא ידיח חלבים. ויהיו המים מפוטמות מן השמנונית ע"י שפשוף המים ויהא נדבק בבשר:

25 לא ליסחוף איניש כפלי. הכסלים שחלב הכליות דבוק בו לא יהא כופה אותם על גב בשר שהחלב מוטל על הבשר ומתחמם וזב על הבשר כך פרש"י ז"ל ונראה מדבריו דאפי' דיעבד הבשר נאסר ומיהו משמע דבקליפה סגי דהא אינו רותח גמור ודי שיהא כרותח דבית השחיטה דאפילו לרב סגי ליה בקליפה והר"ם במז"ל כתב בפ"ז מהלכות מאכלות תסורות שכל אלו אינן אלא לכתחלה נראה שהוא מפרש מטעם שמא ישכח מלשפשף היטב אבל בדיעבד בשפשוף סגי ליה:

26 אי הכי כי תריצי נמי. כשהן מונחין על הדף כדרכן והחלב למעלה הא קא בלעי כפלי גופייהו מחלב הדבוק שם:

27 קרמא. קרום מפסיק בין חלב לבשר והוא אותו קרום שאנו נוטלין מכסלים הקרויים פלאנק"ש ועב וחזק הוא ולכך הוא אסור שהחלב נבלע בו אבל אינו נבלע כל כך שיהא זב לבשר שתחתיו:

28 מעילאי נמי איכא קרמא. כי סחיף להו על גבי בשר יש קרום מפסיק שאין לך חלב שאין לו קרום דק מלמעלה:

29 מיפתת. לשון פתות אותה פתים וכתבו בתוספות דכי אמרינן דלא ליסחוף איניש כפלי עילוי בשרא דוקא בעוד שהם חמים אבל לאחר שנצטננו מותר ומקרא מלא דבר הכתוב וישימו את החלבים על החזות:

30 צריך שילמוד שלשה דברים. כתב. לכתוב שידע לחתום שמו אם ישב בדין או בעדות:

31 שחיטה. לאמן את ידיו בכך ואע"פ שבקי בהלכותיה:

32 קשר של תפילין. יש בו אומנות שעשוי כעין אות יו"ד ודלי"ת שיהא נראה בהם שדי. השי"ן חקוקה בקמטי התפר כעין שי"ן ורצועה קטנה כפולה תלויה בהן כעין יו"ד והקשר כמין דלי"ת:

33 איתמר השוחט בסכין. ולאחר מכן נמצאת פגומה ויודע הוא שכששחט בה בדקה קודם שחיטה והיתה יפה אבל לא בדקה אחר שחיטה מיד:

34 אפי' שבר בה עצמות. בין שחיטה לבדיקה אחרונה דאיכא למתלייה בעצמות:

35 פסולה. השחיטה שמא בעור הבהמה נפגמה ונמצא שלא נשחטו הסימנין אלא נקרעו שהפגם קורע וקרא וזבחת כתיב. וטעמיה דרב הונא משום דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת לעולם אינה יוצאה מחזקתה עד שיודע לך שנשחטו הסימנין כראוי בסכין בדוקה ולפיכך כל שנמצאת פגומה אע"פ ששבר בה עצמות א"נ שנאבד הסכין ולא נבדק אחר שחיטה לרב הונא פסולה:

36 ורב חסדא אמר כשרה אימור בעצם נפגמה. באותו ששבר בה ואמרינן בגמרא דלרב חסדא אפילו בשלא שבר בה עצמות ונמצאת פגומה כשרה דתלינן דילמא בעצם דמפרקת איפגימא לאחר שנגמרה שחיטה והיינו דאמרי' בסמוך והלכתא כוותיה דרב חסדא בששבר בה עצמות דאלמא רב חסדא אפילו בשלא שבר מכשר דתלי בעצם דמפרקת וטעמיה דרב חסדא דכיון דהאי ריעותא בסכין הוא דאיתיליד ולא בבהמה וסכין היה בחזקת בדוק ממשיכים חזקתו ותולין להקל דלאחר שחיטה נפגם:

« ר"ן על חולין א׳ ע״ב ר"ן על חולין ג׳ ע״א »